כל מי שמכירה אותי טוב יודעת שרילוקיישן הייתה המטרה העליונה שלי מאז ומתמיד. עוד לפני שידעתי מה אני אעשה כשאהיה גדולה, עם מי (ואם) אתחתן ואקים משפחה, ידעתי שאני צריכה להעביר תקופה בחו״ל. לא לטייל, או לבקר. לחיות. להרגיש מקומית. לחוות תרבות אחרת. להיטמע בחברה שונה. ידעתי שלא ארגיש הגשמה בלי לעבור את זה.
רילוקיישן זו עקירה. עקירה. רק מהשם כבר מובן שמדובר בהליך לא נעים. מדינה אחרת, בלי החברים, המשפחה, המקומות שאוהבים להזמין מהם וולט, הדוור שכבר מכיר אותנו, השכנים שמוקפצים לערב קטאן. אז למה אני כל כך נמשכת לזה?
זו עקירה, אבל זו גם הרפתקה. מקום חדש, תרבות לא מוכרת. הדברים הרגילים ביותר הופכים להיות חוויתיים. ביקור בסופר? חוויה. נסיעה באוטובוס? חוויה. ישיבה בספסל מתחת לבית, טיול בפארק, בית קפה חדש בשכונה לא מוכרת. הכל מועצם. הכל חזק יותר, רווי יותר. וזה יכול להיות מפחיד, ומציף. אבל זה גם כל כך ממלא. אני רק חושבת על זה ויש לי פרפרים בבטן.
במרץ בשנה שעברה התקבלתי ללימודים בניו יורק, לבית ספר החלומות שלי. ההגשמה הרגישה קרובה מתמיד – ואז הבירוקרטיה האמריקאית גברה עלינו ומשכתי את המועמדות שלי. אבל לא הייתה דרך חזרה, הרכבת עזבה את התחנה, וכל שאר המטאפורות שגרמו לנו להפשיל שרוולים ולעשות הכל כדי להגשים את החלום.
והנה אנחנו, כמעט שנה אחרי, עם כמעט רילוקיישן בידיים. זה מסוכן אולי לדבר על זה בכלל כשאנחנו עוד לא שם, אבל זה קורה. ומה אני מרגישה לגבי זה?
טוב קודם כל, ברור שמתרגשת ושמחה, אבל אני גאה בטירוף. הגשמנו את זה. עשינו את זה. חלום אישי, שהפך למשותף, מתגשם בעזרת עבודה קשה ומאומצת של שנינו להגיע למצב שאנחנו יכולים לעשות את זה בצורה הנכונה והמתאימה לנו.
אני גם משקשקת מפחד. מפחדת על החברויות שלי, שאני כל כך אוהבת, מעריכה ומוזנת מהן יום יום. מפחדת מהפומו. מכל הדברים שיקרו ושנפספס – המפגשים הספונטניים והלא ספונטניים, ימי הולדת, ילדים שגדלים. מפחדת על הזוגיות שלנו. וואו, כל כך מפחדת על הזוגיות שלנו.
כי פתאום זה רק אני והוא. וזה כל מה שיש. כן, יש עבודה, ואני מקווה שיהיו גם קשרים חדשים. אבל זה רק אני והוא. אתם יודעים איך קוראים לויזה של בן או בת הזוג? ויזת דיפנדנט. תלוי. וזה כל כך נכון. אנחנו תלויים זה בזו, עכשיו יותר מתמיד. ועם כמה שאני סומכת ומאמינה בקשר שלנו, זה מפחיד.
בקרוב נצטרך להתחיל לארוז את כל החפצים שלנו. איזה חפצים לוקחים כשעוברים למדינה אחרת? לא חשבתי על זה אף פעם. בגדים, ברור. מה עוד? קולפן? משחת שיניים? הכפפה הזאת שמוציאים איתה דברים חמים מהתנור? משפך להשקות את הצמחים? יש כל כך הרבה דברים יום יומיים שאנחנו לא שמים לב אליהם בשגרה, שאנחנו פשוט יודעות שנמצאים שם. אם לא אארוז אותם, איך יהיה לי אותם?
ומה עם הספרים? האלבומים שלי? והטושים, והמדבקות, והתמונות. והפיצ׳יפקס. אלוהים שתשמור כמה פיציפקס. איך עושים את זה?
כל המחשבות המאיימות האלו – מאיימות עלי. אבל הן גם מטעינות אותי. כי כשאני חושבת על משהו שלא אזכור לארוז איתי או שלא אחשוב שחשוב, אני גם חושבת על הביקור שבו חברות יבואו לישון אצלנו בחדר האורחים, יגיעו עם מזוודה מלאה בקולפנים, כפפות תנור ומשפכים ויעזבו עם קניות מהפריימארק. כשאני חושבת על ריב עם אסף ברגע של תסכול, אני גם חושבת על האפי האוור של קוקטיילים שאחריו מחזמר ונסיעה הביתה בטיוב שיכורים מעט ושמחים הרבה. וכשאני חושבת על החוסר בתחושת השייכות, אני חושבת על בית.
כמה קלישאות כתבו כבר על בית. ברגעים האלה, של רגע לפני, של חוסר וודאות מהול בהתרגשות עצומה, אני מאמינה לכולן. כל קלישאה שהיא. כי בית כבר יש לי. והוא איתי לא משנה איפה אני נמצאת בעולם. ובית הוא לא מקום, הוא תחושה. וכל אלו. ויש לי. בית. עכשיו רק חסר למצוא דירת 3 חדרים בלונדון אז אם מישהו מפנה נשמח לחיבורים.
