העיבוד התיאטרלי החדש של דיסני ל"הרקולס" עבר מסע ארוך ומרשים, ממש כמו הגיבור המיתולוגי שעליו הסיפור. מה שהחל כהפקה מוגבלת בסנטרל פארק בניו יורק ב-2019, דרך תיאטרון פייפר מיל פלייהאוס בניו ג'רזי וגרסה גרמנית בהמבורג, הגיע כעת לשיא המרהיב בתיאטרון רויאל דרורי ליין היוקרתי בלב הווסט אנד, עם ערב פתיחה נוצץ במיוחד. על הכרזות הם מבטיחים "הרקולס:מחזמר חדש ומחשמל" וגם מקיימים – חשמל אכן היה שם!
חוויה סוחפת מהרגע הראשון
מרגע שנכנסים לתיאטרון, ברור שזו לא עוד הפקה רגילה, אפילו לא עוד הפקה רגילה של דיסני. זה אירוע. האווירה המלכותית של רויאל דרורי ליין, יחד עם סדרנים עם סיכות ברק שמניפים שלטים שנונים עם בדיחות מהסרט, יוצרת תחושה של ציפייה. חנות המרצ'נדייז מציעה מגוון מרשים של מוצרים בלעדיים, שרק מוסיפים לחוויה הסוחפת.
כמעריצה מושבעת של הסרט המקורי, שיכולה לדקלם את השירים והדיאלוגים בעל פה, התרגשתי במיוחד לקראת המחזמר. למרות החשש הקל שלא אוהב את העיבוד החדש, המציאות הייתה הפוכה לחלוטין. ההפקה הזו מצליחה להפוך את הסרט המיתולוגי לחגיגה בימתית מרהיבה ומרשימה, שתקסים את אוהבי הסרט וגם את אלו שפחות מכירים אותו.
שינויים בימתיים חכמים
המחזמר משלב שינויים רבים בעלילה כדי להתאים את הסיפור לבמה. חלקם עובדים מצוין, חלקם פחות, אך הנקודה החשובה ביותר היא שרוח המקור נשמרת. המוזות ממשיכות לצוץ בכל רגע קריטי, מלוות אותנו במסע של הרקולס. התפאורה, המשלבת מסך לד עצום עם עיצובי פסיפס דינמיים, מוסיפה תנועה ואווירה מבלי לגנוב את הפוקוס מהפעולה על הבמה.
למרות שהעלילה מתרחשת ביוון העתיקה, המחזמר, בדומה לסרט מ-1997, משלב רפרנסים עכשוויים וסגנון מודרני שמוסיפים ייחוד וחינניות שיש רק להרקולס.
הביצועים, השחקנים והשינויים בדמויות
לוק בריידי הוא ליהוק מושלם להרקולס. הוא מצליח לגלם את התמימות והמתיקות הנדרשות, לצד התסכול והמורכבות ברגעים הנכונים, מבלי לגלוש לפרודיה. בריידי לא לובש אף לא לרגע את התלבושות האייקוניות של הרקולס מהסרט, וכנראה שטוב שכך. הוא הרקולס חדש ומקורי משל עצמו.
טרבור דיון ניקולס, אגדת ברודווי, מגלם את פיל באופן מרענן. הוא עדיין ציני ומצחיק, אך במקום סאטיר, הוא מופיע כאדם בשר ודם. ניקולס ממציא מחדש את הדמות באופן חכם, ונמנע מלחקות את דני דה ויטו. החברות בין פיל להרקולס מתחזקת בהיעדרותו של פגסוס, ומוסיפה עומק לשתי הדמויות. השיר שלו, "One Last Hope", הוא אחד מרגעי השיא של המופע, למרות השינוי הקונטקסטואלי שעובד מצויין.
האדס, אחד הנבלים האייקוניים של דיסני, מופיע ללא ראש האש הכחולה המוכר, אלא בתלבושת אדומה ומלכותית מדי לטעמי. סטיבן קרלייל מביא גישה חדשה ואקסצנטרית לדמות, שונה מגילומו המקורי של ג'יימס וודס. באופן אישי, הוא הרשים אותי פחות מכל שאר הקאסט. רוב הטקסטים של הנבל נכתבו מחדש, והאדס על הבמה לא הרגיש דומה כלל לדמות המוכרת. הייתי מקבלת את זה אם הגרסה הייתה משכנעת יותר, אך לצערי, זה לא עבד.
עוזריו הנאמנים של האדס, כאב ופחד, הפכו לבוב וצ'ארלס – משרתים אנושיים וקצת טיפשים עם מספיק עקיצות כדי לכבד את המקור מבלי לחקות אותו באופן מוחלט. למרות החשש שלי מהשינוי הזה, ההפקה הצליחה לבצע אותו בצורה חלקה, ובוב וצ'ארלס מהווים הפוגה קומית נהדרת בהצגה שהיא כבר מצחיקה בפני עצמה.
דמות חדשה במחזמר היא הנביא העיוור טירסיאס, שמחליף את אלות הגורל בסצנה גאונית וקומית במיוחד.
מיי אן ג'ורולן חוזרת על תפקידה כמג מההפקה הגרמנית. היא שחקנית וזמרת מצוינת, אך לצערי, לא מצליחה לשכנע לחלוטין כמג. יש לה את המראה, הקול המעושן והתזמון הקומי, אך חסרה לה הפגיעות המאפיינת את מג, זו שאמורה להיחשף בהדרגה. כאן, הקשיחות נשברת בבת אחת, מה שמקטין את האפקט הדרמטי.
המוזות: שיא מיתולוגי של הופעה
כמו שהזכרתי קודם, המוזות הן העוגן של הסיפור, והקריינות שלהן שזורה לאורך המחזמר באופן מבריק. ההשראה מזמרות הגוספל מהסרט המקורי ממשיכה כאן, עם חמש דיוות מרשימות שמחליפות סגנונות אופנה ללא הפסקה. הן משלבות גוספל, מוזיקת סול ותרבות נשפים, ומשתלטות על הבמה עם עוצמה קולית וכישרון אדיר. הקטעים שלהן הם תמיד גולת הכותרת, כבר מסצנת הפתיחה של "The Gospel Truth". השיר "A Star Is Born", שנשמר להשתחוויה כמובן, כמו הכתוביות בסרט המקורי, מקפיץ את הקהל על הרגליים ומעורר מחיאות כפיים סוערות. המוזות זכו למחיאות הכפיים הרמות ביותר, ובצדק.
הומור עכשווי ופסקול משופר
בדומה לסרט המצוייר, "הרקולס" נוטה לכיוון הקאמפיות והתיאטרליות, ובגלל זה הוא עובד כל כך טוב על הבמה. ההצגה עמוסה בבדיחות ויזואליות, רפרנסים מטא-תיאטרליים ורמיזות שנונות שיחלפו מעל ראשם של ילדים. אפילו שינויים תרבותיים בוצעו בקפידה, כמו בדיחת "Call IX-I-I!" ("שמישהו יתקשר ל-911!") מהסרט שעודכנה לקהל הבריטי כ-"Call IX-IX-IX!" ("שמישהו יתקשר 999!", מספר החירום הבריטי).
הפסקול כולל כמובן את המוזיקה המקורית של אלן מנקן ודיוויד זיפל, וגם משלב חומרים חדשים שנכתבו במיוחד לבמה. הפסקול המחודש מעניק למופע רצף התקדמות עקבי וסוחף, שכולל העמקת המסע של הדמויות במקום לחזור על לחנים קליטים ומוכרים. בין השירים החדשים בלטו במיוחד השיר הכיפי שמציג את הרקולס הצעיר שמנסה להשתלב, "Today's Gonna Be My Day", השיר "Forget About It" של מג, שעוזר לחזק את החזות הקשוחה לפני "I Won't Say" הרגיש והפגיע, ו-"To Be Human" המרגש, שמציג מחדש את השינוי הסופי של הרקולס לא כגמול על כוח פיזי, אלא כתוצאה של אמפתיה, הקרבה ואהבה. הרי גיבור אמיתי לא נמדד בגודל כוחו, אלא בכוח ליבו.
עם הופעות נועזות, ויזואליה מדהימה וסיפור שמכבד את המקור אך משחק בהנאה עם ההווה, "הרקולס: המחזמר המחשמל החדש" עומד בציפיות ואף עולה עליהן. בין אם אתם מגיעים בשביל הנוסטלגיה, השואו או סתם במקרה, הופעת הבכורה הזו בווסט אנד מוכיחה שהאל-למחצה של דיסני הוא עדיין גיבור גדול ורלוונטי לימינו.
מתכננים ללכת לראות את "הרקולס" בווסט אנד? ראיתם כבר? ספרו לי מה דעתכם!
